תנ"ך על הפרק - בראשית מו - צרור המור

תנ"ך על הפרק

בראשית מו

46 / 929
היום

הפרק

יעקב וצאצאיו מתיישבים במצרים

וַיִּסַּ֤ע יִשְׂרָאֵל֙ וְכָל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וַיָּבֹ֖א בְּאֵ֣רָה שָּׁ֑בַע וַיִּזְבַּ֣ח זְבָחִ֔ים לֵאלֹהֵ֖י אָבִ֥יו יִצְחָֽק׃וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֤ים ׀ לְיִשְׂרָאֵל֙ בְּמַרְאֹ֣ת הַלַּ֔יְלָה וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹ֣ב ׀ יַעֲקֹ֑ב וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי׃וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֥י הָאֵ֖ל אֱלֹהֵ֣י אָבִ֑יךָ אַל־תִּירָא֙ מֵרְדָ֣ה מִצְרַ֔יְמָה כִּֽי־לְג֥וֹי גָּד֖וֹל אֲשִֽׂימְךָ֥ שָֽׁם׃אָנֹכִ֗י אֵרֵ֤ד עִמְּךָ֙ מִצְרַ֔יְמָה וְאָנֹכִ֖י אַֽעַלְךָ֣ גַם־עָלֹ֑ה וְיוֹסֵ֕ף יָשִׁ֥ית יָד֖וֹ עַל־עֵינֶֽיךָ׃וַיָּ֥קָם יַעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיִּשְׂא֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־יַעֲקֹ֣ב אֲבִיהֶ֗ם וְאֶת־טַפָּם֙ וְאֶת־נְשֵׁיהֶ֔ם בָּעֲגָל֕וֹת אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח פַּרְעֹ֖ה לָשֵׂ֥את אֹתֽוֹ׃וַיִּקְח֣וּ אֶת־מִקְנֵיהֶ֗ם וְאֶת־רְכוּשָׁם֙ אֲשֶׁ֤ר רָֽכְשׁוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֖אוּ מִצְרָ֑יְמָה יַעֲקֹ֖ב וְכָל־זַרְע֥וֹ אִתּֽוֹ׃בָּנָ֞יו וּבְנֵ֤י בָנָיו֙ אִתּ֔וֹ בְּנֹתָ֛יו וּבְנ֥וֹת בָּנָ֖יו וְכָל־זַרְע֑וֹ הֵבִ֥יא אִתּ֖וֹ מִצְרָֽיְמָה׃וְאֵ֨לֶּה שְׁמ֧וֹת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל הַבָּאִ֥ים מִצְרַ֖יְמָה יַעֲקֹ֣ב וּבָנָ֑יו בְּכֹ֥ר יַעֲקֹ֖ב רְאוּבֵֽן׃וּבְנֵ֖י רְאוּבֵ֑ן חֲנ֥וֹךְ וּפַלּ֖וּא וְחֶצְר֥וֹן וְכַרְמִֽי׃וּבְנֵ֣י שִׁמְע֗וֹן יְמוּאֵ֧ל וְיָמִ֛ין וְאֹ֖הַד וְיָכִ֣ין וְצֹ֑חַר וְשָׁא֖וּל בֶּן־הַֽכְּנַעֲנִֽית׃וּבְנֵ֖י לֵוִ֑י גֵּרְשׁ֕וֹן קְהָ֖ת וּמְרָרִֽי׃וּבְנֵ֣י יְהוּדָ֗ה עֵ֧ר וְאוֹנָ֛ן וְשֵׁלָ֖ה וָפֶ֣רֶץ וָזָ֑רַח וַיָּ֨מָת עֵ֤ר וְאוֹנָן֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן וַיִּהְי֥וּ בְנֵי־פֶ֖רֶץ חֶצְר֥וֹן וְחָמֽוּל׃וּבְנֵ֖י יִשָׂשכָ֑ר תּוֹלָ֥ע וּפֻוָּ֖ה וְי֥וֹב וְשִׁמְרֽוֹן׃וּבְנֵ֖י זְבוּלֻ֑ן סֶ֥רֶד וְאֵל֖וֹן וְיַחְלְאֵֽל׃אֵ֣לֶּה ׀ בְּנֵ֣י לֵאָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יָֽלְדָ֤ה לְיַעֲקֹב֙ בְּפַדַּ֣ן אֲרָ֔ם וְאֵ֖ת דִּינָ֣ה בִתּ֑וֹ כָּל־נֶ֧פֶשׁ בָּנָ֛יו וּבְנוֹתָ֖יו שְׁלֹשִׁ֥ים וְשָׁלֹֽשׁ׃וּבְנֵ֣י גָ֔ד צִפְי֥וֹן וְחַגִּ֖י שׁוּנִ֣י וְאֶצְבֹּ֑ן עֵרִ֥י וַֽאֲרוֹדִ֖י וְאַרְאֵלִֽי׃וּבְנֵ֣י אָשֵׁ֗ר יִמְנָ֧ה וְיִשְׁוָ֛ה וְיִשְׁוִ֥י וּבְרִיעָ֖ה וְשֶׂ֣רַח אֲחֹתָ֑ם וּבְנֵ֣י בְרִיעָ֔ה חֶ֖בֶר וּמַלְכִּיאֵֽל׃אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י זִלְפָּ֔ה אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָבָ֖ן לְלֵאָ֣ה בִתּ֑וֹ וַתֵּ֤לֶד אֶת־אֵ֙לֶּה֙ לְיַעֲקֹ֔ב שֵׁ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה נָֽפֶשׁ׃בְּנֵ֤י רָחֵל֙ אֵ֣שֶׁת יַֽעֲקֹ֔ב יוֹסֵ֖ף וּבִנְיָמִֽן׃וַיִּוָּלֵ֣ד לְיוֹסֵף֮ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ אֲשֶׁ֤ר יָֽלְדָה־לּוֹ֙ אָֽסְנַ֔ת בַּת־פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע כֹּהֵ֣ן אֹ֑ן אֶת־מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶת־אֶפְרָֽיִם׃וּבְנֵ֣י בִנְיָמִ֗ן בֶּ֤לַע וָבֶ֙כֶר֙ וְאַשְׁבֵּ֔ל גֵּרָ֥א וְנַעֲמָ֖ן אֵחִ֣י וָרֹ֑אשׁ מֻפִּ֥ים וְחֻפִּ֖ים וָאָֽרְדְּ׃אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י רָחֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר יֻלַּ֖ד לְיַעֲקֹ֑ב כָּל־נֶ֖פֶשׁ אַרְבָּעָ֥ה עָשָֽׂר׃וּבְנֵי־דָ֖ן חֻשִֽׁים׃וּבְנֵ֖י נַפְתָּלִ֑י יַחְצְאֵ֥ל וְגוּנִ֖י וְיֵ֥צֶר וְשִׁלֵּֽם׃אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י בִלְהָ֔ה אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָבָ֖ן לְרָחֵ֣ל בִּתּ֑וֹ וַתֵּ֧לֶד אֶת־אֵ֛לֶּה לְיַעֲקֹ֖ב כָּל־נֶ֥פֶשׁ שִׁבְעָֽה׃כָּל־הַ֠נֶּפֶשׁ הַבָּאָ֨ה לְיַעֲקֹ֤ב מִצְרַ֙יְמָה֙ יֹצְאֵ֣י יְרֵכ֔וֹ מִלְּבַ֖ד נְשֵׁ֣י בְנֵי־יַעֲקֹ֑ב כָּל־נֶ֖פֶשׁ שִׁשִּׁ֥ים וָשֵֽׁשׁ׃וּבְנֵ֥י יוֹסֵ֛ף אֲשֶׁר־יֻלַּד־ל֥וֹ בְמִצְרַ֖יִם נֶ֣פֶשׁ שְׁנָ֑יִם כָּל־הַנֶּ֧פֶשׁ לְבֵֽית־יַעֲקֹ֛ב הַבָּ֥אָה מִצְרַ֖יְמָה שִׁבְעִֽים׃וְאֶת־יְהוּדָ֞ה שָׁלַ֤ח לְפָנָיו֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף לְהוֹרֹ֥ת לְפָנָ֖יו גֹּ֑שְׁנָה וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה גֹּֽשֶׁן׃וַיֶּאְסֹ֤ר יוֹסֵף֙ מֶרְכַּבְתּ֔וֹ וַיַּ֛עַל לִקְרַֽאת־יִשְׂרָאֵ֥ל אָבִ֖יו גֹּ֑שְׁנָה וַיֵּרָ֣א אֵלָ֗יו וַיִּפֹּל֙ עַל־צַוָּארָ֔יו וַיֵּ֥בְךְּ עַל־צַוָּארָ֖יו עֽוֹד׃וַיֹּ֧אמֶר יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־יוֹסֵ֖ף אָמ֣וּתָה הַפָּ֑עַם אַחֲרֵי֙ רְאוֹתִ֣י אֶת־פָּנֶ֔יךָ כִּ֥י עוֹדְךָ֖ חָֽי׃וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ וְאֶל־בֵּ֣ית אָבִ֔יו אֶעֱלֶ֖ה וְאַגִּ֣ידָה לְפַרְעֹ֑ה וְאֹֽמְרָ֣ה אֵלָ֔יו אַחַ֧י וּבֵית־אָבִ֛י אֲשֶׁ֥ר בְּאֶֽרֶץ־כְּנַ֖עַן בָּ֥אוּ אֵלָֽי׃וְהָאֲנָשִׁים֙ רֹ֣עֵי צֹ֔אן כִּֽי־אַנְשֵׁ֥י מִקְנֶ֖ה הָי֑וּ וְצֹאנָ֧ם וּבְקָרָ֛ם וְכָל־אֲשֶׁ֥ר לָהֶ֖ם הֵבִֽיאוּ׃וְהָיָ֕ה כִּֽי־יִקְרָ֥א לָכֶ֖ם פַּרְעֹ֑ה וְאָמַ֖ר מַה־מַּעֲשֵׂיכֶֽם׃וַאֲמַרְתֶּ֗ם אַנְשֵׁ֨י מִקְנֶ֜ה הָי֤וּ עֲבָדֶ֙יךָ֙ מִנְּעוּרֵ֣ינוּ וְעַד־עַ֔תָּה גַּם־אֲנַ֖חְנוּ גַּם־אֲבֹתֵ֑ינוּ בַּעֲב֗וּר תֵּשְׁבוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֔שֶׁן כִּֽי־תוֹעֲבַ֥ת מִצְרַ֖יִם כָּל־רֹ֥עֵה צֹֽאן׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
ואמר יעקב יעקב ולא אמר ישראל. לפי שהיה יוצא ליכנס לגלות לעבדות ולעינוי לא קראו ישראל אלא יעקב שיוצא מאבל ונכנס לגלות. וז"ש במדרש ויאמר הנני. הנני לירד הנני שלא לירד. הנני לשעבוד הנני לגאולה: ויאמר אנכי האל אלהי אביך. כשם שנגלה לאברהם באנכי כשנתירא דכתיב אל תירא אברם אנכי מגן לך. וכן נגלה ליצחק בנו כשא"ל אל תירא דכתיב אל תירא כי אתך אנכי. וכן נגלה ליעקב באנכי דכתיב אל תירא אנכי האל אלהי אביך. ולכן לא אמר ביצחק האל אלהי אביך. לפי שלא היה שם אלא אברהם. אבל כאן שהיו אברהם ויצחק. לכך אמר האל כנגד אברהם. ואלהי אביך כנגד יצחק. ללמדך ששלשתם היו שוים. כי לגוי גדול אשימך שם. אע"פ שכתוב וישימו עליו שרי מסים וגומר. אינן מועילים כלום. לפי שהקב"ה גלה אותם. הה"ד וכאשר יענו אותו כן ירבה וגומר. אנכי ארד עמך מצרימה. לפי שהיה יעקב מהרהר איך אעזוב ארץ אבותי ארץ שכינתו של הקב"ה וארד אל ארץ טמאה בתוך בני חם. לכך אמר לו אל תירא שאין שכינתי זזה ממך. ומהו שאמר הכתוב אנכי ארד עמך ולא אמר אהיה עמך. לומר לך כל זמן שישראל בירידה כביכול הקב"ה שותף עמהם בירידה. אין לי אלא לשעבר לעתיד מניין שנאמר עמו אנכי בצרה וכו': ואמר ויוסף ישית ידו על עיניך. כאן בישרו שימות בחיי יוסף וישית ידו על עיניך אחר מיתתך. ומכאן כתבו בזוהר שראוי לבן הבכור כשמת אביו שישים ידו על עיניו ויסגרם. לפי שבשעת מיתתו נשארו עיניו פתוחות ממראה השכינה שראה באותה שעה. כדכתיב כי לא יראני האדם וחי. ואמרו בחייהם אינן רואים אבל במיתתם רואים. לפי שאז משיגים אותה מעלה. כדכתיב תוסף רוחם יגועון ומאותה מראה נפלאה נשארו עיניו פתוחות. וצריך הבן הבכור לשים ידו עליהם. ולפי שיעקב כשנתנו לו ללאה חשב שהיא רחל לכן ניתנה הבכורה ליוסף. ולזה אמר בכאן ויוסף ישית ידו ולא ראובן. ונתבשר יוסף בכאן בזאת המעלה לפי שהוא היה קם תחת אביו. וזה רמז ויוסף ישית ידו על עיניך לסוגרם בענין שלא יראו מראה אחרת. כי אמרו שם שמיד בשעת מיתת האדם נזדמנה שם מראה אחרת טמאה. ולכן צריך לסוגרם מיד כדי שלא יראנה ויטמא כל אשר בבית. ולכן רמז ויוסף ישית ידו על עיניך. לרמוז שנסתם העולם הזה מאביו ונשאר לבן הזה. ויש לו לבן ללמוד מאביו אם הוא צדיק שיחיה באמונתו ללכת בדרכי ה'. וכן רמזו בכאן שהעין יש בו שלשה מראות כנגד שלשה עולמות. וזה האדם נסתלק מזה העולם לילך לעולמות הנשארות לאור באור פני מלך חיים שהוא אור בת עין. וכן אמרו שם שצריך זה הבן להשליך עפר על עיניו. לרמוז כי עפר אתה ואל עפר תשוב. וזהו ויוסף ישית ידו על עיניך. להורות כי האדם אינו שבע בזה העולם כדכתיב אוהב כסף לא ישבע כסף. ואינו שבע אלא במעט עפר שנותנין על עיניו. כמוזכר במסכת תמיד בההיא עובדא דאלכסנדרוס מוקדון. כששב ממלכות הנשים והגיעו לנחל מים. ושרו שם הדגים והתחילו הדגים להתנועע ולהיות בהם חיות. וכשראה המלך כך הלך בשפת הנחל עד שהגיע ללהט החרב המתהפכת ורצה ליכנס. ואמרו לו זה השער לה' צדיקים יבואו בו. וכשראה שלא רצו להניחו ליכנס שאל אות כדי יאמינו שהגיע לאותו מקום. ונתנו לו מרגלית אחת קטנה. וכשהגיע למלכותו התחיל לשוקלה והיתה שוקלת יותר מכל אוצרותיו. ושאל לחכמיו ולא ידעו מהו. ושאל לחכמי ישראל ואמרו לו שהיא עין אדם. ובזה יראה כי כל האוצרות כולם אינם חשובים לכלום. ושהוא כבש כל העולם ולא שבעה עינו. ואמר לו שיתן מעט עפר על אותו אבן וישקול יותר ממנה. לקיים מה שנאמר שאול ואבדון לא תשבענה ועין האדם לא תשבע. וכן האדם אינו שבע אלא במעט עפר שנותנין על עיניו בשעת פטירתו. ובספר צרור הכסף הארכתי בזה בדיני אבילות. ולכן אמרו שהבן הבכור יתן עפר על עיני אביו לרמוז זה. וזה נרמז באומרו ויוסף ישית ידו על עיניך: ובמדרש הגלוי אמר ויוסף ישית ידו על עיניך. אמר הקב"ה אותו יד שלא שמשה בעבירה. תבא ותנתן על עיניך. כדי שידעו הכל שהוא נקי מאשת פוטיפר. ד"א מי גרם ליוסף שירד למצרים. על ידי שכיבד אביו כששלחו אל אחיו ויאמר הנני. אע"פ שידע שאחיו היו שונאים אותו. אמר לו הקב"ה על שכבדך יוסף הורד למצרים. אף אתה כשתרד לשם כבדהו. שתחלוק לו כבוד שהוא ישית ידו על עיניך בשעת מיתה עד כאן: ואמר ויקם יעקב מבאר שבע. לרמוז שעמד שם כורע על ברכיו. מודה על העבר ומתפלל על העתיד וקם מכרוע על ברכיו. ולפי ששהה שם זמן רב להתפלל ולהתחנן על בניו. כמעט שבזקנותו ובחלשת גופו אינו יכול לעמוד על רגליו. והוצרכו בניו לשאת אותו ולהרימו. ואולי כתב כן להורות שהיו זריזין בכבוד אביהן כדין התורה. לפי שראו מעלת יוסף על כבוד אביו כמו שכתבנו באומרו ויוסף ישית ידו על עיניך אחר שהוא בכורך. ובמדרש אמרו קימה היתה לו. שבישרו שהשכינה תרד עמו וגואל את בניו. ואמר יעקב וכל זרעו אתו. כי הוא ראש המנין. על כן אמר וכל זרעו הביא אתו שלשה פעמים. כי הוא ראש הסכום. וכן אמר ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרים יעקב ובניו. ויעקב נמנה עמהם וסך כולם שבעים. וזהו בשבעים נפש ירדו אבותיך רמז לשבעים סנהדרין. ורמז לשם של שבעים ושנים שישראל כלולים בו. והוא עי"ן יעקב שכתבתי למעלה במעבר יבק. וע"ד רז"ל יעקב לא היה במספר. אלא נפש בניו היו ע'. והשם שירד עם יעקב השלים למנין שבעים. וזהו שאמר במדרש אנכי ארד עמך מצרימה. כשבאו למצרים נתיחסו כל הזכרים ששים וששה. ויוסף ושני בניו ששים ותשעה. וכתיב כל הנפש הבאה מצרימה שבעים. מה עשה הקב"ה נכנס במנין עמהם והיו שבעים. לקיים מה שנאמר אנכי ארד עמך מצרימה. וכשעלו ישראל ממצרים נתיחסו כל הגברים ששים רבוא חסר אחד. מה עשה הקב"ה נכנס במנין עמהם ועלו מספרם ששים רבוא. לקיים מה שנאמר ואנכי אעלך גם עלה. אעלך זו עליית גלות מצרים. עלה זו עליה לעתיד לבא. כמה דאת אמר והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות וגו'. גם זו עליית גלות בבל מן מדי. כמה דאת אמר מי בכם מכל עמו יהי ה' אלהיו עמו ויעל ע"כ. ואמר בנותיו ובנות בניו על דינה וסרח בת אשר. וכן אמרו במדרש בנותיו. רבנן אמרי זו דינה. ובנות בניו זו סרח בת אשר. וכן הוא אומר ובני דן חושים. ובני פלוא אליאב. עיין בהרמב"ן ז"ל שתפס לרש"י ז"ל בפירושו ופירש הוא פירוש המדרש ולא הזכירו: ואמר ואלה שמות בני ישראל יעקב ובניו. להורות שכולם היו צדיקים כמותו. וזהו וכל זרעו הביא אתו. הם זרע ברוכי ה'. ובני ראובן. בני ראובן היל"ל אלא ללמדך שכולם היו צדיקים כאבותיהם הוסיף תולדותיו על תולדות אביו. וזהו ובני ראובן. ושאול בן הכנענית זו דינה בת לאה. לפי דעת המדרש שאמרו בן דינה שנבעלה לכנעני וזה היה זמרי בן סלוא. וששה שמות נקראו לו שאול בן הכנענית. זמרי בן סלוא. שלומיאל בן צורי שדי. שאול שהשאיל עצמו לעבירה. בן הכנענית שעשה מעשה כנען. ומה שמו שלומיאל בן צורי שדי שמו. כלומר ועכ"ז לא הועיל שמו: ובני גד. מצאתי במדרש ענינים נפלאים בפרשה זו בענין השמות ובשנוי השמות ובחסרון שחסרו מהם. ולא אאריך בכולם אלא בקצת מהם. ובני גד צפון ואצבן וגו'. זכו בני גד שלא כלתה משפחה מהם. אלא ששינה שם לאצבן וקראו אזני. שבשעה שאהרן היה מתנבא ואומר איש שיקוצי עיניו השליכו. שמע אזני דבריו של אהרן והאזין לתוכחתו. ולכך קראו אזני מיד חזר בתשובה ועשה צביונו של הקב"ה. לכך קראו אצבן. באשר כתיב וסרח אחותם. רבי יוסי אומר סרח בת אשר היתה מבאי מצרים ומבאי הארץ. ולפי שזכתה ליכנס לארץ ולישב שם שנים רבות מרוב צדקתה קראה הכתוב אחותם. ובכל מקום היא נמנית עם אחיה כשם שהיה לאחיה שם בארץ. כך היה לה שם שנכנסה לשם. והיא אותה אשה חכמה שמסרה לשבע בן בכרי ביד יואב ובסוף נכנסה לחיים בג"ע. ובני בריאה חבר ומלכיאל. הם זכר לברכת יעקב והוא יתן מעדני מלך. שארצם היתה משובחת ומעלה כל מעדני מלך. ולכן נקרא שמם חבר ומלכיאל שהיו חברים למלכים. וכה"א ובני בריעה חבר ומלכיאל הוא אבי פרזות. שארצם היתה אב בשבח לשאר פרזות ארץ ישראל: אלה בני זלפה אשר נתן לבן ללאה בתו. את מוצא כשבאו יעקב ובניו מפדן ארם הקדים בני לאה ובני רחל לבני השפחות. והקדים בני בלהה לבני זלפה. וכאן הוא מקדים בני לאה ובני זלפה לבני רחל ובני בלהה. ולמה כן. מכאן אתה למד שהקב"ה חולק כבוד לרבים. ולכן קדמו בכל מקום בני לאה מפני שהם מרובין מבני רחל ומבני השפחות. ולכך כשבאו יעקב ובניו מארם נהרים והיו בני לאה ששה ובני רחל ובני השפחות שנים שנים. הקדים לאה לרחל שבניה מרובין. והקדים בני רחל לבני השפחות שהם היו בני הגבירה והם בני שפחות. הקדים בני בלהה לבני זלפה מפני שנולדו תחלה. ולפי ששלשתן היו שוות במספר הבנים. הקדימן הכתוב בסדר זה. אבל כשירדו למצרים נתרבו כולם בבנים ומנאן הכתוב דרך ריבויין. הקדים בני לאה לבני זלפה שהם היו ג"ל ובני זלפה לא היו אלא י"ו ובני רחל י"ד. הקדים בני רחל לבני בלהה שהם ז' ותלד את אלה ליעקב כל נפש ז'. ומפני מה הקדים בכולן הנפשות קודם המנין וכתב בהם כל. ובבני זלפה הקדים המנין לנפשות וחסר כל. לפי שכולן נזדווגו ליעקב בשמחת לבב להעמיד לו תולדות. לכך ריבה הכתוב כל בנפשות בניהם. והקדים הנפשות למנין. אחר שכתב בהם ברכה זכר מניינם שלא יענשו על המנין. אבל זלפה שלא רצתה להזדווג ליעקב עד שלקחה אותה לאה בדברים. כמה דאת אמר ותקח לאה את זלפה שפחתה וגו'. לכך בתולדות שהעמידה לא כתב בהם כל. והקדים המנין לנפשות ללמדך שבמדה שאדם מודד בו מודדין לו. היא העמידה תולדות ליעקב בעין צרה. לכך כשזכר הכתוב תולדותיה הכניס בהם עין צרה: ויולד ליוסף בארץ מצרים וגו'. לפי שהוא אומר אלה תולדות יעקב יוסף שיוסף היה דומה לאביו בכל דבר. לכך זכר הכתוב שם אשתו ושם אבי אשתו כשם שהזכיר בתולדות יעקב שם נשיו ושם לבן אביהם. מנשה ואפרים לא נאמר. אלא את מנשה ואת אפרים. לומר לך כשם שזכו בני יעקב הם ובניהם ובני בניהם להיות בתי אבות למשפחות. כך זכו מנשה ואפרים הם ובניהם ובני בניהם להיות בתי אבות למשפחות: ובני בנימין וגו'. הרי כאן י' בנים. ובכניסתן לארץ לא מנה אלא ה'. מלמד שה' משפחות נתכלו מהם במצרים מפני שהיו רשעים ולא חזרו בתשובה. ומפני מה חסרו בני בנימין ממחיצתם מה שלא חסרו השבטים יותר ממשפחה אחת. לפי שאמו קראה לו בן אוני בן מתאונן והולך. ואביו קרא לו בנימין בן חזק ומיומן. ודברי אמו הרגו מחצה. ודברי אביו קיימו מחצה. ומן מספר בנימין אתה למד שלא חסרו משפחות השבטים בעון זנות שטים אלא במצרים נתכלו. שאל"כ שבנימין חסר ה' משפחות בשבטים. והלא כשנמנו בני בנימין בשנה שנייה לצאתם ממצרים עלה מספרם ל"ה אלף וכשנמנו בערבות מואב היו מ"ה אלף ומאתים. נתרבו י' אלפים ומאתים על מנין מדבר סיני. אתמהא. כשהיו עשרה משפחות לא היו ל"ה אלף. וכשמתו מהם ה' היו יתרים י' אלפים ומאתים. אלא במצרים מתו. ומי הם אותם משפחות שנשתיירו בלע ואשבל אחי מופים וחופים. בלע ואשבל היו צדיקים. אחי מופים וחופים היו בעלי תשובה. ולכך כשמינה הכתוב משפחותם שינה את שמם. לאחי קרא אחירם שאיחה בעצמו לרם העולם קרוע היה ונתאחה. למופם שפופם שדכדך עצמו בתשובה. ואין שפופם אלא לשון עינוי שנאמר ושפו עצמותיו לא ראו. לחופים קרא חופם שנקה עצמו מעון שנאמר חף אני בלי פשע. ואף ע"פ שהכל אחד שינה מעט בקריאתו ללמד שבעל תשובה היה. וכן את מוצא כשנמנו בדברי הימים ה' בני בנימין. אף הם קראו השלשה בשמות אחרים להודיע מעשיהם. הדא הוא דכתיב ובנימין הוליד את בלע בכורו ואשבל השני ואחרא השלישי נוחא הד' ורפה הה'. אחרא זה היה אחי ולמה נקרא אחרא אח שנתן ריח. כמה דאת אמר והגפנים סמדר נתנו ריח. נוחא היה מופים ולמה נקרא נוחא שעשה נחת רוח ליוצרו. רפה הוא חופים ולמה נקרא שמו רפה שרפא מעשיו הרעים. ד"א שרפא עצמו שלא נתכלה. ואע"פ שנתכלו ה' משפחות לבנימין זכו בני בלע השנים שנקראו בניהם על שמם. שנאמר ויהיו בני בלע ארד ונעמן וגו'. ולמה נקרא שמו ארד שהיה רודה ביראת אלהים. כמה דאת אמר ויהודה עוד רד עם אל. נעמן שהיו מעשיו נעימים ביותר. אלו שנים שגלו מעשים טובים שנקראו בניהם על שמם ולא על שם בלע אביהם. כשם שסגלו בני גרשון קהת ומררי ונקראו בניהם על שמם: אלה בני רחל וגו'. את מוצא בני לאה ובני זלפה על שהיו להן בנות ונכנסו הבנות במנין עם הבנים. הוא מונה חשבונם בלשון נקבה. בלאה כתיב כל נפש שלשים ושלש. ובזלפה כתיב שש עשרה נפש. אבל ברחל ובלהה על שלא היה להן בנות שנכנסו במנין עם הזכרים. לפיכך מונה חשבונם בלשון זכר. ברחל כתיב כל נפש י"ד. ובבלהה כתיב כל נפש שבעה: ובני נפתלי וגו'. זכו בני נפתלי שלא כלתה משפחה מהם ולא שינה שמם בשום מקום. ועל שם זכות משפחתם נקראו שמם יחצאל שעשו חציצה בין הקב"ה לעבודה זרה. שבטחו בהקב"ה ומאסו בע"ז. וגוני שעשה הקב"ה להם נס ומגן. ויצר ושלם. כל כך למה על שהיה יצרם שלם להקב"ה. כל נפש ששים ושש. לפי שנכנסו נקבות עמהן במנין. כתב המנין בלשון נקבה. אבל בבני יוסף שלא היתה נקבה עמהם. אמר בלשון זכר שנאמר ובני יוסף וגו'. כל נפש שבעים. והא חסר אחד אלא זו יוכבד. רבי אליעזר אומר כביכול נכנס הקב"ה עמהם לקיים אנכי ארד עמך. ולכך הוסיף נפש אחת בבני לאה. שאין שכינתו שורה אלא בתוך שבט לוי עפני שכולם היו צדיקים שנאמר עיני בנאמני ארץ. אבל שאר משפחות השבטים לא היו כולם צדיקים והיו בהם בינונים ורשעים. לכך לא שרתה שכינה עמהם במצרים. ע"כ כתבתי מן המדרש לפי שדקדקו בה כל מה שאפשר לדקדק. ולא ראיתי להאריך בכל הפרשה: אחר כך סיפר איך יצא יוסף לקראת אביו כדי לכבדו. כי בזכות יוסף ירד יעקב בכבוד למצרים לא כאשר נגזר עליו. ולכן אסר יוסף מרכבתו הוא בעצמו כדי שישאלו הכל מה זה. ולא ידעו הדבר שהיה לכבוד אביו. ומי הוא שיראה יוסף יצא ולא יצא אחריו. בענין שיצא עמו רכב ופרשים ומחנה כבד יותר ממה שעלו עמו לקוברו. ולא רצה הכתוב לספר זה להודיענו מעלתו של יעקב. ושהשם רצה בכבודו וירד עמו כמו שהבטיחו ועמו רכב אלהים רבותים אלפי שנאן. ולמה יספר שיצאו ממצרים רכב ופרשים ואינם חשובים לפני ה' כסוס ורכב. ועוד יודיע בזה מעלתו על שאר האנשים. כי בכולם כתיב אין שלטון ביום המות. כאומרו וישכב דוד עם אבותיו. וביעקב סיפר שיצאו לקברו רכב ופרשים מחנה כבד מאד יותר מבחיים. כי בחיים לא הזכיר אלא ויעל לקראת ישראל אביו. והדבר ידוע שלא יצא לבדו כמו שכתבנו. ובשאר האנשים והמלכים בחיים עושים להם רכב ופרשים ועשרה אלפים יחלצו חושים. ובמות לא יעשו כזה אנשים עשירים וראשים: ואמר ויבך על צוארו עוד. הרצון בזה שנפל יוסף על צוארי אביו בוכה וצועק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו. ולא נתקרר בזה אלא שבכה על צואריו עוד יותר ממה שבכה בראשונה. ויעקב לא בכה על צואריו לפי שהיה קורא ק"ש כמאמרם ז"ל. והרמז בזה מה שכתבתי בסוד הסולם. כי יעקב ידע לייחד את השם מכל האדם. ולקשר כל הדברים וכל העולמות אלו באלו בסוד סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ולפי שבו סוד הייחוד. זכה להקרא הייחוד על שמו ולא ע"ש האבות. ואנו אומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ואחר שהיה קורא ק"ש הוא סוד הייחוד. לא היה לו לדבר ולא להפריד כוונתו מיחודו. וכן לא היה לו לבכות. לפי שסוד הדבור והייחוד הוא סוד השמחה. כמו שפירשתי במגילת שיר השירים. וזה ישקני מנשיקות פיהו שהוא סוד הייחוד והדיבוק בשם. ואז השמחה בכל העולמות. וזהו כי טובים דודיך מיין. המשמח אלהים ואנשים. וזהו בו ישמח לבנו בייחודו. ולכן אמר נגילה ונשמחה בך בייחודך ובתורתך. וכשיהיה ה' אחד ושמו אחד. אז יתקיים ישמח ה' במעשיו. ועל רמז זה אמר ישקני מנשיקות פיהו. מי יתן והיה שבאותו זמן של שיר השירים שהיא שיר של עתיד. שישקני השם מנשיקות פיהו. ואז ישמח ה' במעשיו. וזהו נגילה ונשמחה בך לפי שבשמחה נשיג הדיבוק האמתי. ולכן סמך מיד לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. כי אחר שהשיג סוד השמחה והדבוק. ראוי לדמותו לסוס השמח. לפי שאין בכל הב"ח ב"ח שתהיה בו השמחה בטבע יותר ממנו. וזהו סוס שנחלף בשש לפי שהם ממוצא אחד ושם הארכתי בזה. ולכן המייחד את השם ראוי לו להסיר ממנו עניני זה העולם וכל מיני עצבון בענין שלא יטרידו כוונתו. ואם כן אחר שיעקב היה אומר ק"ש שהיה ראוי להעביר מלבו כל ענייני העולם וכל מיני עצבון. ולכן לא נפל על צואריו ולא בכה כמו שבכה יוסף. ובזה תבין מה שאמרו בברכות כל הסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק. ואמר שם אנא אסמכי גאולה לתפלה ולא פסק חייכא מפומיה כל ההוא יומא. להודיענו כי סוד הייחוד והדיבוק הוא סוד השמחה. וסמיכת גאולה לתפלה הוא סוד הייחוד האמיתי. ולכן אין מפסיקין בו אפילו באמן. והאומר אמן בין גאולה לתפלה הוא מאחר פעמי מרכבותינו. ולא תשמע לדברי האומר כי ויבך על צואריו עוד חוזר ליעקב. כי דמעת הזקן העצב מצויה. ונפלאתי הפלא ופלא מדברי הרמב"ן ז"ל. שדרך קשתו עם נושקי רומי קשת ודרך בדרך שאר המפרשים. אחר שהוא היה בקי בזאת החכמה. וזה ההרגש לא ירגישו בו כל חכמי הגלילות אם לא נכנס להיכל המלך פנימה. ואחר שהשלים יחודו וקריאתו. התחיל לדבר ואמר אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך. כלומר אמותה הפעם בשמחה אחרי ראותי את פניך. ואני תמה אחר שהיית גדול בחקי והיית אוכל מפתי ומשתעשע בי. איך אודך חי בצער גלות ושביה. וזה על דרך שאמר יוסף העוד אבי חי: ואמר אעלה ואגידה לפרעה. לתת התנצלות להליכתו. כי מן הראוי היה שישב יוסף שם עם אביו ועם כל ביתו וישמח בהם והם ישמחו עמו. אחר כמה שנים שלא ראוהו. לכן אמר להם והודיעם שהליכתו מיד היא מוכרחת להגיד לפרעה ביאתם קודם שילך מגיד אחר. בענין שישבו בארץ גושן לפי שהיא מקום מרעה. וכן היתה ראוים להם באופן שיהיו רחוקים מן המצריים ולא יתערבו עמהם וילמדו מלשונם. והעיר להם שאם יקראם פרעה שיסכימו עמו ושם הדברים בפיהם באופן שלא יכשלו בלשונם. וז"ש ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך. באופן שתסבבו דבריכם ותאמרו לו שארץ גושן ראויה לכם וזהו בעבור תשבו בארץ גושן. ולזה תמצא שכששאל להם מה מעשיהם. השיבו לו ב' דברים. האחד אנשי מקנה. והשני ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו. וזה כנגד מה שאמר יוסף בעבור תשבו בארץ גושן. וזהו שאמרו וסבבו דבריהם ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גושן:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך